<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ולעניין ספק טרפה, לדידן דקיימא לן כתנא דמתני' דאלו טרפות דאין טרפה חיה, וכדתנן (מ"ב, א') זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, דאלמא טרפה אינה חיה, בשהיית כמה תצא מידי ספק ותהא כשרה, גרסינן בפרק אלו טריפות אמר רב הונא סימן לטריפה כל שנים עשר חודש. הא פחות מיכן לא יצאה מידי ספק, דיש מכה שהצנה מכאיבה ולא החמה ויש בהפך, ועד שיעברו עליה כל ימי הצנה והחום לא נודע אם ראויה לחיות ממכתה אם לאו. וכדתניא ובגולגולת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח. אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינבל באחת שנפחתה גולגולתה והטיל עליה [רופא חדוק של קרויה וחית. אמר לו ר' שמעון משם ראיה, ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה] בו צנה ומתה. אמר רבינא אמר רב אחא בר יעקב אמר רב טרפה אינה יולדת, כלומר אינה טוענת לאחר שנטרפה ויולדת אבל מה שטענה כבר קודם שנטרפה משבחת היא וגומרת. [ואמר אמימר הני ביעי דספק טרפה דשחלא קמא משהינן להו אי הדרא וטענה שריין ואי] לא אסירן. ולאו אסירן לגמרי קאמר אלא באסורייהו קיימי עד דשהתה שנים עשר חודש, ואי לא שהתה אסירן לגמרי. ואם נתערבה ביצה דספק טריפה באחרות, אם תתבטל כביצה אסורה אם לאו, יתבאר בבית התערובות בשער הראשון בס"ד בדין דבר שיש לו מתירין. (שם נ"ח, א') והילכתא בזכר כל שנים עשר חודש, בנקבה כל שאינה יולדת, כלומר תוך שנים עשר חודש, שלא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל כל שהיא יולדת אפילו תוך שנים עשר חודש.
<h2>דף ז.</h2>
עגל שנולד מן הטרפה, שנינו ולד טרפה ר' אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח, ר' יהושע אומר יקרב. ואוקימנא פלוגתייהו בפרק אלו טריפות בשנתעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו פליגי, מר סבר עובר ירך אמו ומר סבר עובר לאו ירך אמו. ואקשינן התם אי הכי אדמיפלגי בגבוה ליפלגו בהדיוט, ופריקנא להודיעך כחו דר' יהושע דאפילו לגבוה שרי. וקיימא לן כר' יהושע. ואמרינן נמי בפרק קמא דביצה (ו', א') ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי, ורב ור' יוחנן התם כולהו אמרי דעגל שנולד מן הטרפה שרי. ואע"ג דקיימא לן בעלמא דעובר ירך אמו הוא, כדאמר רבא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מ"ז, א') פרה שהזיקה גובה מוולדה מאי טעמא גופה הוא, ובגיטין בשילהי פרק המביא בתרא (כ"ג, ב') אמרינן אם היתה עוברה זכתה לו ואוקימנא כר' וקסבר עובר ירך אמו הוא, ובערכין פרק קמא (ז', א') אמרינן היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופרכינן בגמ' פשיטא גופה היא, דאלמא פשיטא להו דעובר ירך אמו הוא. תירצו בתוספות דלעניין טרפות שאני שהדבר תלוי בחיות הבהמה וכדקיימא לן דטרפה אינה חיה, ועובר זה הרי יש לו חיות בפני עצמו ומתקיים יותר משנים עשר חודש, ואע"פ שנשבר רגלה של אמו מה מזיק לעובר. תדע דהא רבא גופיה דאמר התם פרה שהזיקה משלם מוולדה איהו הוא דאמר בפרק המקשה (ע"ה, א') השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימנין אית ליה להאי.
<h2>דף כח:</h2>
ניטלה האם. שנינו בפרק אלו טריפות ניטלה האם שלה כשירה. ותניא התם גמרא אלו כשירות בעוף (נ"ו, ב', כנ"ל) מעשה בר' סימון ור' יצחק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כר' בזפק. ואיבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכר' בזפק להיתירא [או דילמא הורו בטרפחת להיתרא וכר' בזפק להיתירא]. תיקו. וכתב ר"ח ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו לחומרא עבדינן. ותימה הוא, חדא דהא סתם מתני' היא דתנן ניטלה האם כשירה, ועוד דר' טרפון שהאכיל לכלבים פרתו של בית מנחם שניטלה האם שלה טועה בדבר משנה קרינן ליה, ועוד דאיהו גופיה מיהדר קא הדר ביה ואמר הלכה חמורך טרפון, כדאיתה בבכורות (כ"ח, ב'), ואמר תדיוס הרופא אין לך פרה וחזירה יוצאות מאלכסנדריה עד שחותכין את האום שלה כדי שלא תלד. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דשמא ר"ח ז"ל בעוף קאמר דחיותו מועט, ומעשה שהיה בטרפחת של עוף היה. ואינו מחוור, דהא תני לוי (נ"ו, א') כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן העוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח, ואם איתא, לימא נשבר העצם וניטלה הטרפחת. והרב אלפסי ז"ל כתב מתני' דניטלה האם ולא כתב מכל זה כלום, לומר דבין בעוף בין בבהמה כשירה. וכן נראה עיקר. ניטל הטחול וניטלו הכליות כשירה. דתנן ניטל הטחול, ניטלו הכליות כשירה. וכבר כתבנו בנקובין דין ניקב הטחול בסומכיה ובקולשיה, [ובלקויה דין ניקבו הכליות ושאר דיני הכליות].
<h2>דף לז.</h2>
ואם יבשה הכבד, כתב בעל הלכות גדולות דטריפה. ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמרינן באוזן בכור. והוא דיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה לח, כשירה. ובאי זה יבש אמרו, כל שהיא נפרכת בצפורן, כדאסיקנא בגמרא (מ"ו, ב') גבי ריאה, ולא דמי לאזן בכור דיבשותו לרבנן כל שתינקב ואינה מוציאה דם, דהתם כיון דשליט בה אוירא לא הדרא בריא, אבל היכא דלא שליט ביה אוירא הדרא בריא.
<h2>דף לז:</h2>
נעקרה חוליא אחת מאותן שבסוף הכסלים שאין עמהן צלע טריפה, דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) כמה חסרון בשדרה, כלומר ולא תטמא באהל, בית שמאי אומרים שתי חוליות, ובית הלל אומרים חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל [וכן לטריפה, ואקשינן באלו טריפות (שם נ"ב, ב') מיהא דשמואל אאידך דשמואל דבעי שנעקרה] צלע מעיקרה, ופרקינן ההיא דשמואל דאמר נעקרה צלע מעיקרה טריפה — צלע בלא חוליא, כלומר בלא חוליא שלימה אלא חצי חוליא וכמו שכתבנו, והא דאמר שמואל וכן לטריפה — בחוליא שלימה בלא צלע. וחוליא בלא צלע היכי משכחת לה, בשילהי כפלי.
והיכא דנפחתה הגולגולת, נחלקו עליה הראשונים נוחי נפש. דגרסינן בפרק אלו טריפות גמרא אלו כשרות בבהמה אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע, כאיסר כיתר מכאיסר. ופרש"י ז"ל כסלע כיתר מכסלע, אחסרון דגולגולת דאיפליגו בה בית שמאי ובית הלל קאי, דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח, והוא כסלע נרונית שהוא גדול משאר סלעים, ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פרק אלו טריפות וכן לטריפה, ואמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין (ל"ז, ב') כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, איכא דאמרי במתניתא תנא כסלע, ואתא רב נחמן השתא ואשמעינן דסלע זו סלע מצומצם, דכל שיש בו סלע מצומצם טרפה כאילו נחסרה יתר מכסלע. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן פסק הר"ם במז"ל (פ"י, ה"ה). ורת"ם ז"ל פירש דהא דאמר שמואל וכן לטרפה, לא קאי אחסרון דגולגולת אלא אחסרון דשדרה בלבד. וראיה לדבריו יש מדאמרינן בריש פרק אלו טריפות תנא דבי ר' ישמעאל שמונה עשרה טריפות נאמרו לו למשה בסיני, ואקשינן עלה ותו ליכא, והא איכא בסג"ר ושב שמעתתא, ולא אקשינן והא איכא כמה חסרון בגולגולת, אלמא שמואל לא קאי אחסרון דגולגולת. והטענה בזה לפי שטריפה אינה חיה, ואילו נחסרה הגולגולת אפילו בטפח וקרום המוח קיים חוזרת היא ובריאה. והיינו דקתני במתני' באלו כשירות (נ"ד, א') נפחתה הגולגולת, ואם איתה דבכדי חסרון סלע טריפה, הוה ליה לתנא לפרושי כמה תפחת עד כסלע, כדמפרש בחסרון דגרגרת כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה דקושיא זו ליתה, דהא לכולי עלמא משמע דבחסרון רוב גובהה או רוב היקיפה טריפה, דלא עדיפא כי נחסרה מנחבסה דאמר שמואל הגולגולת שנחבסה ברובה טריפה, ואפילו תימצא לומר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזו ונחבסה טרפה נחסרה כשרה, מכל מקום הא איכא נסדקה הגרגרת דתנינן במתני' דכשרה ולא פירש בכמה, ואפילו הכי קאמר רב (מ"ה, א') והוא שנשתיירה חוליא למעלה וחוליא למטה, ואע"ג דר' יונתן פליג ואמר מה חוליא ומה חוליא דאמר רב, מכל מקום משהו בעי וכדקאמר אלא כיון דנשתייר משהו למעלה ומשהו למטה כשרה, אלא דתנא דמתני' פעמים נועל ומסרך לחכמים, פעמים פותח. ומה שלא הקשו ממנה בריש פרק אלו טריפות לתנא דבי ר' ישמעאל, היינו משום דשיעוריה דבית הלל לא מיתני ביה בהדיא בדבית הלל, דרב יהודה משמיה דשמואל הוא דאמר בבכורות וכמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע. ואע"ג דחזינן בבני אדם דאפילו נפחתה בטפח חיין, אין לך אלא מה שמנו לך חכמים בכשרות ובטרפות, דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח וניקבו הדקין לפי שנשאלו הרופאים ואמרו שנסו וחיו. ונראה לי שיטת הגאונים ז"ל עיקר, שדבריהן דברי קבלה הן. ועוד דאמרינן בפרק אלו טריפות (נ"ז, ב') אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חודש, ואותבינן עליה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב"ג אומר משבחת והולכת בידוע שהיא כשירה, מתנוונה והולכת בידוע שהיא טריפה, רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים. ואוקימנא כתנאי, דתניא ובגולגולת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעין ביל באחת שנפחתה גולגולתה והטיל עליה רופא חדוק של קרויא וחיה, אמר לו ר' שמעון משם ראיה, ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה בו צינה ומתה. אלמא משמע דפחיתת גולגולת אף לעניין טריפה איתמר, ואפילו על ידי בדור סמנים נמי אינה חיה.
ולעניין מה שאמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע כאיסר כיתר מכאיסר, ופרש"י ז"ל כסלע היינו חסרון דגולגולת, וכאיסר כיתר מכאיסר היינו הא דאמרינן בגרגרת עד כמה תיפחת, רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי, ואמרינן עלה בגמ' קסבר רב נחמן עד ולא עד בכלל. לא תיקשי לך מאי עד ולא עד בכלל איכא בחסרון דגולגולת, דהא לא אמרו בה עד אלא הכי אמרו וכמה כדי שינטל מן החי וימות אמר רב יהודה אמר שמואל כסלע, שהרי כבר נשמר רש"י ז"ל ופירש אלמא קסבר רב נחמן דהא דקתני במתני' עד כאיסר עד ולא עד בכלל. ובתוספות הקשו עליו דאם איתא דרב נחמן אכסלע דגולגולת קאי ועלה קאמר עד ולא עד בכלל, אם כן הוה ליה לקולא דהא עיקרה לענין טומאה איתמר כדאיתא בפרק אלו טרפות (נ"ב, ב'), ואנן הא אמרינן התם (נ"ה, א') דכל ששיערו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש"י ז"ל לגמרי. ולי נראה שאינה קושיא, וכבר נשמר גם מזה רש"י ז"ל, שהוא ז"ל לא רצה לפרשה אטומאת אהל אלא לעניין טריפה דדייק רב יהודה משמיה דשמואל מדברי בית הלל, ולענין טריפה עד ולא עד להחמיר אמרו. ואם תאמר תרי שיעורי בחדא מילתא מי אמרינן ונימא לגבי אהל כסלע כפחות מכסלע ולגבי טריפה דדייקינן מיניה נימא כסלע כיתר מכסלע, ועוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. לא היא, דעיקר שיעורא דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לעניין טריפה, אבל זה מרווח וזה מצומצם, ולא מדינא אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה. ויש לנו כיוצא בה בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו (מ"ג, א') גבי בעיא דיש תחומין למעלה מעשרה, דמייתינן מהריני נזיר יום שבן דוד בא, והיא כתובה אצלינו שם. עוד יש דוגמתה בשמועתינו זו שבפרק אלו טריפות (נ"ה, א' שם) גבי חבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו כסלע כיתר מכסלע לעניין קדירת כרס החיצונה, דאמרינן התם (נ', ב') אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ור' חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשירה כיתר מכסלע טריפה, ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע דקאמר היינו מצומצם וסלע שלם היינו כיתר מכסלע. ואיני יכול להלום הפירוש הזה כלל, דהא רב נחמן לאו מימרא באפי נפשיה אמר אלא אפלוגתא דרב אסי ור' חייא בר אבא קאי, מדסתים ואמר כסלע כלומר סלע שאמרו, ואם כן רב נחמן אמאן קאי, אי ארב אסי הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה קאמר, ואי אדר' חייא בר אבא קאי ליתה דאדרבה איהו קאמר בהדיא כסלע כשירה כיתר מכסלע טריפה. ואי לאיפלוגי אדר' חייא בר אבא הוא דאתא, התם גבי פלוגתייהו הוה ליה למימרה. ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר. והילכך כל שנקדרה כסלע טריפה ואפילו בבהמה ובחיה. ובעוף המים אפילו נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח טריפה הואיל וקרומו רך, כדאיתא התם (נ"ו, א') גמרא הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. וכבר כתבנו זה למעלה גבי ניקב קרום של מוח.
<h2>דף מ.</h2>
נשתברו ידי הבהמה כשרה, דתנן בפרק אלו טרפות (נ"ו, ב') נשתברו רגליה כשירה, והיינו רגליה הראשונים, דאי רגליה האחרונים בפרק בהמה המקשה איירינן בהו ומחלקינן בהו בין נשתברו למטה מן הארכובה ובין נשתברו למעלה מן הארכובה, והיינו דיתרת יד כשירה, דתנן התם (בכורות מ', א' וחולין נ"ח, ב') בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש הרי זה בעל מום, ואמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי, מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. אלמא נטול ביד כשרה. ובעוף נמי אם נשתברו אגפיה כשרה, והיינו אפילו בעצם העליון הסמוך לגוף, אלא ששמעתי בשם רש"י ז"ל שאם נשתברו אגפיה סמוך לגוף ממש חוששין שמא קורטיתא מיניה נכנס ונקב הריאה הסמוכה לו. ואין אני רואה כן מן הדין, שהרי נשתברו צלעותיה כשירה ואין אנו חוששין שמא ניקבו הדקין או הריאה, ואינו דומה לקוץ שאמרו (נ"ג, ב') שאם ניקב לחלל טריפה, דהתם שאני שנכנס בדוחק אבל אלו שיש להן ריוח ואינן דוחקין בחוזק כלפי פנים אין חוששין להן. והמחמיר כדברי רש"י ז"ל תבוא עליו ברכה.
<h2>דף מא.</h2>
נשתברו רגליה טריפה כיצד, שנינו בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ונחלקו בגמרא באי זו רכבה אמרו, לפי ששלש עצמות יש ברגל, העצם הראשון הוא הירך הנקרא בלשון חכמים קולית וראשו האחד מחובר עם הגוף והוא הראש הנקרא בוקא דאטמא וראשו השני מחובר אל העצם האמצעי הנקרא שוק והיא הארכובה שכנגדה בגמל ניכר שאמרו בכל מקום, ובראש התחתון של עצם זה [מחוברין צומת הגידין ועולין ומתפשטין בעצם ההוא, ובין ראש התחתון של עצם זה] ובין העצם השלישי שהוא הרגל הנמכר עם הראש יש עצם קטן הנקרא ערקום ובלעז בורוקינק, ואותה רכובה היא הנקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ואמר רב חייא אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה, למעלה למעלה מן הארכובה, ובאי זו רכבה אמרו בארכבה הנמכרת עם הראש. כלומר כל שנחתך הרגל הנמכר עם הראש ואפילו נחתך אותו עצם הנקרא ערקום כשרה, אבל למעלה מאותה ארכובה, כלומר שנחתך ראש התחתון של העצם האמצעי ששם צומת הגידין טרפה. ואקשינן עליה אם כן מאי האי דקתני במתני' למעלה מן הארכובה טריפה וכן שניטל צומת הגידין, כלומר מאי וכן, היא היא, דכל שנחתך למעלה ממש מן הארכובה על כרחין אף צומת הגידין נחתך עמו ששם הן מחוברין, ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא רכבה טריפה לימא ניטל צומת הגידין טריפה וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגל ונטילת צומת הגידין. ופריק רכבה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכבה, כלומר שנשבר השוק ועדיין צומת הגידין קיים שהרי נשבר ולא נחתך, וכן יש טרפות אחר באותו עצם כיצד שניטל צומת הגידין בלא רכבה. ופרכינן והא נחתכו קתני דמשמע שנחתכו לגמרי ונטלו מן הבהמה, ואם כן רכבה בלא צומת הגידין היכי משכחת לה. ואשתיק. ואוקמה עולא משמיה דר' הושעיה וכן רב פפי משמיה דרב משמיה דר' חייא בארכבה שכנגדה בגמל ניכר, ולמעלה מאותה ארכובה דהיינו שנחתך העצם העליון הנקרא קולית טרפה. ולמטה מאותו עצם האמצעי, כלומר שנחתך הרגל הנמכר עם הראש כשרה, אבל שנחתך העצם האמצעי עצמו פעמים טרפה ופעמים כשרה, כיצד, נחתך בראשו התחתון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טרפה מפני חתיכת צומת הגידין ששם, ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכובה קיימת טריפה והיינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין טרפה, אבל ארכבה עצמה בלא צומת הגידין לית לן בה, והיינו דאמר רב פפי משמיה דרב יהודה אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין. וכן שניטל צומת הגידין. וארכובה גופא כדעולא אמר ר' הושעיה. ובפירושי ר"ח ז"ל לא גרסי בהא דרב פפי למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ולמעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה וארכובה גופה כדעולא שכנגדה בגמל ניכר. וגירסא זו נכונה, דלאותה גירסא הראשונה קשיא לי, מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה, דצומת הגידין קודמת לארכובה שכנגדה בגמל ניכר כשנזכור אותה מלמטה למעלה.
ניטל צומת הגידין טריפה. כיצד, שנינו בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שנטל צומת הגידין. שלש עצמות יש ברגל, העליון המחובר עם הגוף והוא הנקרא ירך וקראו אותו חכמים קולית; והשני לו הוא הנקרא שוק וראשו העליון מתחבר עם הירך והיא הארכובה שבגמל ניכר שאמרו בכל מקום; והשלישי הוא הנקרא רגל והיא הארכובה הנמכרת עם הראש שאמרו, ובראש העצם הזה הוא העצם הקטן שמחבר בינו ובין השוק ונקרא ערקומא ובלעז בורוקינק. ובעצם האמצעי הנקרא שוק הוא צומת הגידין שאמרו ויוצאין הגידין מבשר השוק ומתפשטין עד סוף אותו פרק ונצמתין בו בין בעוף בין בבהמה, ולא כמקצת מן הגדולים שאמרו שהם בפרק התחתון הוא הרגל מקום שבעוף עשוי קשקשים קשקשים. ותדע לך, מדאמרינן בגמ' אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה, למעלה למעלה מן הארכובה, ובאי זה רכובה אמרו, כלומר במשנתינו שאמרו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה באי זה רכבה אמרו, בארכובה הנמכרת עם הראש, שהוא עצם התחתון. עולא אמר ר' הושעיה ארכובה שכנגדו בגמל ניכר והוא השוק הנקרא קולית, ואם נחתכו רגליה למטה מאותה רכבה כשירה, ולומר שאם נחתך עצם השוק כשירה. אמר ליה עולא לרבא ואמרי לה לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר, היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין, לומר דמדקתני וכן משמע שאין באותו עצם האמצעי שהוא למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש אלא טרפות זה של צומת הגידין, ולמעלה ממנו הוא שאמרו שאם נחתכו שם רגליה טריפה, אלא לדידך דאמרת שבאותו העצם האמצעי בעצמו ששם צומת הגידין הוא מה שאמרו שאם נחתכו שם רגליה טריפה, מאי וכן. ופריק לעולם זה וזה באותו עצם, ורכבה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכבה, אם כן על כרחינו אין צומת הגידין אלא באותו עצם האמצעי. וזה פשוט ומבואר.
ולעניין חתוכת הרגלים מסתברא כדברי רש"י ז"ל דהלך אחר המחמיר, דאע"ג דאקשי עולא ושתיק ליה רב יהודה, לא אשכחן לרב יהודה דהדר ביה, ואע"ג דרב פפי מתני משמיה דרב יהודה כדעולא, הוה ליה תרי לישני ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי סיוע לדברי רש"י ז"ל לכאורה מדאיפליגו רב ושמואל (שם ע"ו, ב') בשנשבר העצם, רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, ושמואל אמר אפילו למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת, ואתקיף רב נחמן לשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש"י ז"ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טרפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז"ל אם נפרש למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר לרב נמי קשיא, דהא איהו נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חיה שהרי יש בו צומת הגידין ואע"פ שהוא מוטל באשפה. ועוד היאך איפשר ליה לשמואל למימר למעלה מן הארכובה אבר עצמו אסור ובהמה מותרת, אם כן נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה היכי משכחת לה. ומיהו איפשר דשמואל שני ליה בין נחתכו לשנשתברו, ומתני' בשנשבר העצם אין שחיטתו מטהרתו קתני וסבירא ליה דאפילו למעלה מן הארכובה קאי. וכן כתב רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה שרש"י ז"ל עצמו על זה סמך ולומר דרב ושמואל בנשבר עצם השוק פליגי, שרש"י ז"ל כך כתב שם ולקמן פסיק הילכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכל שכן בנחתך לגמרי. ע"כ לשון הרב ז"ל. נראה שדקדק מפלוגתא דרב ושמואל ומדשלחו מתם הילכתא כוותיה דרב. והשתא נמי לא תיקשי מתני' לשמואל, דרב ושמואל בלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש פליגי, ומשום דרב סבר באי זו רכבה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אמר איהו בהמה אסורה, ושמואל אמר ליה דלמעלה מאותה רכבה בהמה מותרת דלא אמרו טריפה אלא בארכבה שכנגדו בגמל ניכר. ולפי ששם צומת הגידין שאם נטלו טריפה אתקיף רב נחמן עליה דשמואל יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת דהא אם ניטל צומת הגידין טריפה, ואם תאמר שאין הבהמה חיה מצומת הגידין שאם חסרו אינה טריפה שלא אמרו אלא וכן שניטל צומת הגידין דווקא ניטל, אם כן אף כשנחתך הרגל למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר נמי מאי הוי והא אין הבהמה חיה ממנו שהרי חסרת רגל אינה אסורה אלא מחמת בוקא דאטמא, הא אם נולדה חסרת חצי רגל או אפילו כולו ובלבד שיהא הבוקא קיים כשירה. והשתא נמי לא צריכי לדחוקי ולאיפלוגי בדשמואל בין נשבר העצם ואין רוב הבשר קיים לנחתך, דכל שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כנחתך לגמרי לעניין הגנה שאין מגין מעתה כאילו נחתך, דאם לא כן מאי קא מתקיף רב נחמן יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ומאי קושיא והלא האבר והבשר המדולדלין בבהמה אינן אסורין דבר תורה אלא משום מצות פרוש מדרבנן משום גזרת אבר ובשר הפורשין מן החי, ובהמה למה תיאסר משום כך, אבל השתא אתי שפיר יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה ומשעה שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כאילו ניטל לגמרי, והיא אינה חיה זולתי אותו אבר, והיאך תהא מותרת.
ולעניין פסק הלכה, רש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופה הנמכרת עם הראש, וארכובה גופה דהיינו העצם האמצעי הנקרא שוק שנשבר ועדיין צומת הגידין קיים טריפה. ומיהו דווקא בשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים אבל רוב בשר קיים כשירה וכדכתבינן לקמן. אבל רבותינו הגאונים ז"ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפי משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופה היא שכנגדה בגמל ניכר. וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות לא כתב אלא לישנא בתרא דרב יהודה אמר רב. וכן מסכים ומורה הר"ם ב"ן ז"ל שאם נחתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשירה ואע"פ שצומת הגידין מוטלין עמו באשפה. וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חתכה מכאן ומתה חתכה מכאן וחיתה. והקשה הוא ז"ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכשר. ותירץ שהדין כך הוא נותן שנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה, ואע"פ שהיא חיה אם בא לחתכה למעלה, מכל מקום אינה חיה באותו טרפות שבה באותו עניין שהוא עכשיו ואפילו בבדור סמנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידין קודם שחיטה וחיה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשירה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשירה. ובודאי מצינו טרפה ונכשרת, ריאה שניקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טרפה סביך בבשרא הוכשרה (מ"ח, א'), וכללו של דבר כל היכא דאיפשר לקיימה שנים עשר חודש חזרה להכשירה בכך. ומכאן נלמוד לחסר ברגל במקום צומת הגידין כשירה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר. ואינו מחוור בעיני, שלדברי הרב ז"ל צריכין אנו לומר בההוא צנא דנקורי דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומת הגידין (נ"ז, א'), שלאחר שנשחטו אתו לקמיה, דאי לא הוה ליה לחתכן למעלה מצומת הגידין וכשרין, וההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסיק כרעא בתריתא ובדקה רב בצומת הגידין (נ"ט, א'), בשנשחט קודם בדיקה נמי הוה, ובי ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי אמאי לא חתיכו רגליה עד שלא נשחט ומפקי ליה מידי ספק. ועוד תמיהא לי דהא תלמוד טריפה אין לה תקנה לעולם קאמר, כדאמרינן בריש פרק בהמה המקשה (ס"ח, ב') גבי הוציא העובר את ידו אמר רבה כטרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. וכל שאיפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם אע"פ שנשחט ומומו עמו כשר, כדאמרינן (נ"ד, א') גמירי דאי בדרי לה סמני חיה, ואם כדברי הרב ז"ל כיון שאיפשר להיות לה היתר על ידי חתיכת האבר אפילו השתא הוה לן לאכשורה, ואע"ג דלית לה תקנה בעניין שהיא עומדת עכשיו, מה בכך כיון שתקנתה מצוי ורפואה קרובה לבוא יותר מבדור סמנין. אלא משמע דכל שניטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, ומתני' ניטל צומת הגידין טריפה קתני דמשמע דכיון שניטל טריפה, דאי לא ליתני תקנתא. וניקבה הריאה וסביך בבישרא זהו פסול החוזר להכשירו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר להכשירו על ידי עצמו ולא בבדור סמנין אלא בנטילת האבר טריפה לעולם.
<h2>דף מו:</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה אפילו בן תשעה חי, העובר ניתר בשחיטת האם, כמו שיתבאר בשער הניתרין בלא שחיטה (לקמן שער ה'). הוציא העובר את ידו או אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם, מה שיצא בחוץ אסור כטריפה, שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לא היה הכתוב צריך לומר אלא ובשר טריפה לא תאכלו, אלא לימד על בשר היוצא חוץ למחיצתו שהוא אסור, ומחיצות עובר אמו היא. אבל מה שנשאר בפנים מותר. הוציא העובר ידו או רגלו והחזירו ואחר כך נשחטה האם, נחלקו בו רב ושמואל ור' יוחנן, לפי ששנינו [חולין ס"ח ע"א] בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר, ואמרינן עלה בגמ' אמר רב יהודה אמר רב אבר עצמו אסור, שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ואמר רב יהודה [ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרוייהו אבר עצמו אסור. ואקשינן עלה מדתנן הוציא העובר את ידו והחזירה מותר, מאי לאו אאבר, ודחינן לא, אעובר. ואקשינן אי אעובר מאי איריא החזיר, אפילו לא החזיר נמי, ואמרינן לא צריכא אלא למקום חתך, דכשהחזיר ידו, עובר ומקום חתך מותר ואבר עצמו אסור, אבל לא החזיר, אבר ומקום חתך אסור, כדאמרינן בפרק גיד הנשה בשמעתא דזרוע בשלה (צ"ט, א'), דתניא זהו היתר הבא מכלל איסור, ופירש רבינא לא נצרכה אלא למקום חתך, דאמר מר מקום חתך בעלמא אסור, הכא שרי. [ס"ח ע"ב] עולא אמר ר' יוחנן אבר עצמו מותר. ואותבינן עליה דר' יוחנן מדתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, מה ת"ל, לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין, יכול אף זה כן, ת"ל טריפה. מאי תלמודא, אמר רבה כטריפה, מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור. תיובתא דעולא אמר ר' יוחנן תיובתא. הילכך קיימא לן כרב ושמואל דאמרי אבר עצמו אסור. בסורא מוקמי פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן באבר עצמו כדאמרן, אבל פומבדיתאי אמרי דאף ר' יוחנן מודה באבר עצמו שאסור, ופלוגתיהו ביש לידה לאיברים או אין לידה לאיברים. דגרסינן התם פומבדיתאי מתנו הכי אמר רב יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. מאי בינייהו, איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים, כלומר מאי איכא בין רב ור' יוחנן, ואמרינן דלמיסר מיעוט אבר שבפנים איכא בינייהו, כלומר שיצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו של אבר בפנים, לרב דאמר יש לידה לאיברים שדינן מיעוט אבר שבפנים בתר רובו שיצא בחוץ וחשבינן ליה לכולי אבר כילוד ואסור, כי היכי דשדינן מיעוט עובר שבפנים בתר רוב עובר שנולד ויצא בחוץ, דלידת רוב אבר [למיעוט אבר כלידת רוב עובר למיעוט עובר. ולר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים לא שדינן מיעוט אבר] שבפנים בתר רוב אבר שבחוץ, אלא מה שיצא בחוץ אסור והשאר מותר. זו היא שיטתן של גאונים, אע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן. ובהא קיימא לן כר' יוחנן, דהא לא איתותב בהא, וכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים, הוציא העובר ידו והחזירה, וחזר והוציא ידו והחזירה, עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובא, או דילמא כיון דהדור הדור. אם תימצא לומר כיון דהדור הדור, הוציא העובר ידו וחתכה, וחזר והוציא ידו וחתכה, עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובא, או דילמא רובא בבת אחת בעינן. ת"ש חותך מן העובר שבמעיה וכו', זה הכלל כל דבר שהוא גופה אסור ושאינו גופה מותר. לאייתויי מאי, לאו לאייתויי כי האי גוונא, לא לאייתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר' שמעון, דאע"ג דאמר ר' שמעון קלוט בן פרה אסור, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי. וכיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא, דהיכא דהוציא ידו וחתכה והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, אפילו מה שבפנים אסור כאילו נולד בבת אחת. ומסתברא היכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה וכן כי האי גוונא עד שהשלימו לרובו, כיון דלא אישתכח רובו לעולם בחוץ מה שיצא אסור והשאר מותר, דהא לישנא דגמרא בכי הא להיתירא, מדאמרינן אם תימצי לומר כיון דהדור הדור.
[ע' ע"א] בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא. היכי דמי, אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר, ומיבעיא לן מיעוט דבראי בתר רובא דעובר שדינן ליה, כלומר אפילו להצטרף עם מה שבחוץ לאסור מה שבפנים, או דילמא בתר רוב אבר שדינן ליה, כלומר שלא להצטרף עם מה שיצא בחוץ לעשות רוב ולאסור מה שבפנים, אבל מה שיצא ודאי אסור לפי שיצא חוץ למחיצתו. ואמרינן פשיטא דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר, אלא כי קא מיבעיא לן כגון שיצא חציו ברוב אבר, וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דגוואי מהו למישדייה בתר רוב אבר, כלומר להתחשב כאילו מיעוט אבר שבפנים יצא בחוץ והוה ליה רובא ויאסור מה שבפנים. וקא מיבעיא ליה אפילו למאן דאמר אין לידה לאיברים, דהתם הוא דלא נפק אלא רוב אבר אבל הכא דנפק מחצה של עובר ברוב אבר, דילמא אפילו לדידיה בכי הא אמרינן יש לידה. ואמרינן ת"ש מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי זה יקבר. מאי רובו, אילימא רובו ממש, עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר. ודחינן לא, כגון שיצא רובו במיעוט אבר, [וקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר. ולא אפשיטא. הילכך בין שיצא רוב עובר במיעוט אבר], בין שיצא חציו של עובר ברוב אבר, מה שנשאר בפנים אסור.
דברים אלו שאמרנו, בבן שמונה בין חי בין מת, לפי שאינו במינו שחיטה ואינו ניתר אלא בשחיטת האם, אי נמי בבן תשעה מת, אבל בבן תשעה חי, כל שיצא ממנו רובו אינו ניתר בשחיטת האם, והילכך הרי זה כילוד וניתר בשחיטת עצמו. הוציא העובר ראשו הרי זה כילוד, דתנן הוציא ראשו הרי זה כילוד. והילכך אם בן שמונה הוא בין חי בין מת, אי נמי בן תשעה מת, אסור. אבל בן תשעה חי מותר לכשישחט, שהרי ניתר בשחיטת עצמו. קלוט במעי פרה, בין קודם שיצא לאויר העולם בין לאחר שיצא לאויר העולם, וכן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, יתבארו דיניהן בשער הניתרין בלא שחיטה (לקמן שער ה'). וכן יתבאר דין חלב בן פקועה שהוציא ידו או רגלו קודם שחיטת אמו, בשער השלישי מן הנשחטין בסוף הטריפות (סוף שער זה) עם דיני ביצת טריפה ועגל שנולד מן הטריפה.
